אדליס ואח' נ' רשת רהיטי אלקנטרה בע"מ

פסק דין

1.לפניי תביעת התובעים לפיצוי בסך 9,000 ₪ בעבור רכישת מערכת ישיבה חלופית ובגין עוגמת נפש על אי שימוש ראוי במערכת הישיבה וכן בסך נוסף של 700 ₪ עבור פינוי מערכת הישיבה אשר לטענתם רכשו מן הנתבעת מביתם.

2.בכתב התביעה נטען בין היתר ובתמצית, כי התובעים רכשו מן הנתבעת מערכת ישיבה לסלון אשר לימים נמצאה לא תקינה, נוצרו בה שקעים ודבר המונע מהם מלשבת עליה.

3.הנתבעת בכתב הגנתה בחרה להתמקד בטענת היריבות ולדבריה היא עוסקת בתחום יבוא ושיווק רהיטים, מעניקה זיכיונות לשיווק מוצריה באופן בלעדי לגופים שונים המתקשרים עמה, היא אינה עוסקת במכירת רהיטים באופן ישיר ובית המשפט הופנה לשוני במספר הח.פ. בין מספרה של הנתבעת (513240119) לבין מספר הח.פ. של אופק שיווק רהיטים בע"מ (514206044).

לטענת הנתבעת, התובעים רכשו את הריהוט מאופק שיווק רהיטים בע"מ ולא ממנה.

4.התובעים הגישו כתב תשובה במסגרתו ציינו, בין היתר, כי בזמן שנרכשה מערכת הישיבה הם נתבקשו לרשום שיקים לפקודת רהיטי אלקנטרה וכך נרשם על גבי השיקים ששורטטו למוטב בלבד (ר' שנספח 3 כתב התשובה).

לדברי התובעים, הם בדקו באתר האינטרנט של רשם החברות ומצאו שמקום מושבה של אופק שיווק רהיטים הינו ברח' היהלום 16 בנתניה (ר' נספח 4) בעת שהתובעת ביקרה שם ביום 4.10.11 נגלה לעיניה שלט של הנתבעת ("רהיטי אלקנטרה" – ר' ת/1).

5.התובעת מס' 2 ציינה בעדותה, בין היתר, כי כשנכנסו לאולם המכירה במושב "נווה ימין" היה שלט גדול "רהיטי אלקנטרה" ובזמן שאחד השיקים הוצג בטרם זמנו הם קיבלו מכתב מעו"ד של החברה ואכן התשלום הופקד על חשבון רשת רהיטי אלקנטרה (ר' ת/3).

עוד הוצג על ידי התובעים פרסום בעיתונות (ר' ת/2) של רשת רהיטי אלקנטרה.

6.התובע מס' 1 ציין בעדותו שאת ארבעת השיקים שצורפו לכתב התביעה הוא מילא בכתב ידו לרבות רישום לפקודת "אלקנטרה" והוא מסר אותם לנציג המכירות בנווה ימין.

7.נציג הנתבעת שב וחזר על הגרסה אשר הובאה בכתב ההגנה לפיה הריהוט לא נרכש מהנתבעת אלא מחב' אופק שיווק רהיטים בע"מ.

8.לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובחנתי את החומר המצוי בפניי נחה דעתי, כי דין התביעה להתקבל. זאת ועוד, מצאתי לדחות את טענת היעדר היריבות שהעלתה הנתבעת כמפורט בכתב הגנתה. להלן יפורטו הטעמים לפסיקתי זו.

9.לכתב התשובה ובמענה לאמור בכתב ההגנה צירפו התובעים ארבעה שיקים אשר שולמו על חשבון הריהוט שרכשו על סך כולל של 6,900 ₪, שיקים אלו נרשמו לפקודת "אלקנטרה". בצידם האחורי של השיקים זמ"פ 18.9.09, 18.11.09 ו- 18.12.09 אף הוטבעה חותמת "רהיטי אלקנטרה".

10.זאת ועוד, כמוצג ת/3 הוגש מכתב התראה ודרישת חוב מעו"ד אשר חיון בשם מרשתו "רשת רהיטי אלקנטרה" וזאת בגין שיק מס' 021 זמ"פ 18.11.09 ע"ס של 1,700 ₪. שיק זה הינו אחד מארבעת השיקים אשר צורפו לכתב התביעה ואשר התובע מס' 1 העיד, כי שולמו למוכרת בזמן רכישת הריהוט.

11.הנני נותן אמון בגרסת התובעים כפי שבאה לידי ביטוי בעדותם בפניי כמו גם בכתבי הטענות מטעמם אשר ציינו בפניי כי כל האמור בהם אמת וכך אף באשר לפגישת התובעת עם נציג המכירות ביום 4.10.11 בנתניה. כזכור, נציג זה (יוחאי) השיב כי הוא עתיד לקבל כרטיסי ביקור מאת "רהיטי אלקנטרה".

12.אף מוצג ת/2 תומך במסקנה, כי הנתבעת פועלת כרשת מכירת רהיטים בעצמה ומציגה כך ברייש גליי. איני מקבל כעת את ניסיונה להסתתר מאחורי זהות משפטית כזו או אחרת במטרה להתחמק מחיוביה והתחייבויותיה כספקית של ריהוט או כמי שקיבלה תשלום בפועל בעבור הריהוט שנמכר לתובעים.

13.ככל שחפצה הנתבעת להוכיח, כי היא לא היתה זו שמכרה לתובעים את הריהוט – הגם שקיבלה סך של 6,900 ₪ בשיקים מעותדים על חשבון רכישתו – והיתה זו ישות משפטית אחרת בשם "אופק שיווק רהיטים בע"מ" היה בידה לזמן לעדות את נציג חברת אופק על מנת שתיבחן טענתה זו. מאחר והנתבעת לא זימנה עד שכזה מיוחס הדבר לחובתה באופן הפוגע בצורה משמעותית בגרסתה (י. קדמי, "על הראיות, הדין בראי הפסיקה", מהדורת 2003, בעמ' 1649; ר' גם: ע"א 55/89, קופל נ' טלקאר מד (4) 602; ע"א 2275/90 חימה נ' רוזנברג פד"י מז (2) 605, 614)..

14.לא למותר לציין, כי עיון בפסיקה של בתי משפט לתביעות קטנות מצאה לדחות את טענת אי היריבות שהעלתה הנתבעת (ר' למשל ת"ק (טב') 22309-06-10 בכרי נ' אופק ואלקנטרה (9.12.11). כמו כן, נמצא בפסיקה נוספת של בתי משפט לתביעות קטנות, כי הנתבעת נתבעת פעמים רבות כאשר שם הנתבעת מוגדר "רהיטי אלקנטרה אופק שיווק רהיטים בע"מ" ללמדך על הערבוב שננקט והניסיון לטשטש את זהות המוכר האמיתי (ר' למשל ת"ק (נת') 3201-01-11 נהרי (7.9.11); ת"ק (קג') 11572-03-10 אברהם (1.11.10); ת"ק (נת') 7002-09-10 אוזנה (11.4.11).

15.זאת ועוד, סעיף 1 לחוק המכר התשכ"ח – 1968 קובע, כי "מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר." מן הראיות שבאו בפניי עולה, כי המחיר (התמורה) שולמה לנתבעת (ר' ארבעת השיקים) ומכאן שהמסקנה הינה כי היא היתה זו שמכרה את הריהוט לתובעים.

16.אשר על כן ובהינתן האמור, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את תמורת הסלון בסך 7,900 ₪ וכן את התשלום בגין ההובלה בסך 400 ₪, סה"כ 8,300 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.